עוד

עודים בסנטור

מבחר עודים מכל העולם: עוד טורקי, עוד ערבי, ועוד סורי - ישירות מהבונים: קאמיל, ג'אוורת אל פאן, זריאב, סוכר. כל עוד משודרג למיתרים לפירמיד גרמני וקידוד מפתחות

עוד

העוד, "Al Ud", הוא הכלי הידוע במערב כסב הקדמון של הלאוטה. אבל, מסתבר שלעוד יש סיפור חיים נפרד בהיסטוריה של המוזיקה הקדומה. שורשיו בתרבות ימי הביניים בין מזרח למערב. ידוע לנו למשל,

שלעוד היה תפקיד חשוב בחצר מלך ספרד במאה ה-13 ובוודאות גם בחיים של פשוטי העם בספרד של התקופה. אבל האם לעוד היו שריגים? האם היה חסר שריגים כמו היום? או איך הגיע הכלי המזרחי לידי התרבות

המערבית? והאם העוד באמת נמצא איתנו משחר האנושות? כיום העוד נפוץ במוזיקה פרסית, ערבית, יוונית, טורקית, ביזאנטית, אזרית, ארמנית, צפון אפריקאית, סומאלית ומזרח תיכונית.

מה הוא עוד?

על העוד זוגות מיתרים העשויים באופן מסורתי ממעיי כבש (כיום החליף הפלסטיק את המעיים) כמו רוב הכלים בימי הביניים. רק במאה ה-15 התווסף המיתרים החמישי לארבעת קבוצות המיתרים. כיום יש בין 6-7 קבוצות

מיתרים. על העוד ניגנו בעזרת מפרט עשוי עץ שעם השנים נעזב לטובת מפרט מציפורן של נשר. כיום בעקבות ציד מסיבי של נשרים לטובת הציפורניים שלהם, ברוב המדינות בעולם נאסר השימוש בו. משמעות השם "עוד"

באופן מילולי זה: "עץ". הסיבה לשם זה היא פשוטה; הערבים בעיראק של המאה ה-6 אמצו לחיקם את כלי מהעיר "Hirah - חירא". במקום העור שהיה מתוח על גוף הכלי, השתמשו בעיראקים בעץ, ומכאן שמו של העוד. הגרסה

עם העור, "מיזהאר" שמה, נעלמה עם השנים לטובת תחליף העץ המוצלח. בעיראק לעוד מסורת ארוכה במיוחד, שם ידועה האמרה שבמוזיקה של העיראק מצויה גם נשמתה. הסופר העיראקי מוחמד שיהאב אל-דין מייחס לעוד "יכולות ריפוי, הרגעת טמפרמנט, שלוה והרגעת כאבים" (!). עליית

האסלאם בעקבות הפלישה לעיראק בשנת 2003 גרמה לעוד להיות מודחק ואפילו מוחרם ("חראם") ובעל אופי של חטא. נגני עוד ומורים רבים מתחבאים או נמלטים כיום.

מקורות העוד

תחליטו אתם: זה עוד, דג או מתקן לתליית כביסה

תחליטו אתם: זה עוד, דג או מתקן לתליית כביסה

אף אחד לא בדיוק יודע כמה עתיק העוד. יש סיפור מסורתי שלמך, הנכד השישי של האדם הראשון תלה את השאריות של בנו על עץ והשתמש בשלד כדי לבנות את העוד הראשון. הזווית של כף הרגל מסבירה

את הכיפוף התמוהה של תיבת המפתחות של העוד. תלוי לאיזה גרסה אתם מקשיבים, העוד הראשון מופיע בשנת 3200-3500 לפני הספירה, כלומר לפני יותר מ-5500 שנה! למרות שבכנות, הציורים אותם אימצו המאמינים של

הגרסה, יכולים להיות של כמעט על דבר. העדויות המוצקות הראשונות של מה שהוא לבטח עוד, מופיעות באיראן בתקופת סאסאניד - מלך האימפריה האיראנית האחרונה שלפני עליית האסלאם. שמו באיראן: בארבאט. עד היום הכלי

בשימוש על ידי מוזיקאים באיראן. צורתו דומה לעוד הערבי והטורקי, אך מימדיו קטנים יותר. הזמן: בין 224-651 אחרי הספירה.

עוד ערבי

זה כבר בטוח עוד

המוזיקה

למרות שבחלקים מסוימים של העולם כמו באיראן, מופיע העוד עם שריגים, התופעה היא במיעוט. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, וברוב המקומות, היה העוד חסר שריגים ומכאן התאמתו הרבה לעולם המקאם. הלב של מוזיקת העוד הוא המקאם. ניתן להשוות את המקאם ל"ראגה" ההודית או למודוסים בעולם המערבי. אך האמת מעט מורכבת יותר מאחר והמקאם מתאר גם התנהגות, קצב ומרכיבי אופי נוספים מעבר לתווים. המקאמים השונים קרויים על שם ערים כמו אספאהן, אזור: חיג'אז או אנשים כמו מקאם קורד, על שם 'קורדי'.

סוגי עודים

העוד המודרני נופל לתוך שתי קטגוריות עיקריות: עוד טורקי ועוד ערבי. ההבדל ביניהם לא נובע מהבדל גאוגרפי בלבד, מאחר ועוד טורקי מצוי גם ביוון ובאזורים אחרים במזרח התיכון. עוד מצרי, עיראקי וסורי נכנסים כולם תחת הקטגוריה של "עוד ערבי" בגלל הדמיון ביניהם. עוד ערבי גדול מאחיו הטורקי, ונותן צליל מלא ועמוק יותר. הצליל של העוד הטורקי עדין וגבוה יותר. העוד הטורקי מכוון טון מעל העוד הערבי, מה שמוסיף להבדל בגוון. בנוסף לכך, הבניה של העודים הטורקיים קלה יותר

וללא לכה על הטופ של תיבת התהודה. לעוד הערבי גובה מיתרים ('אקשן') גבוה יותר מאשר לטורקי. אורך המיתר של עוד ערבי הוא בין 61-62 ס"מ ושל טורקי 58.5 ס"מ.